החלטה בתיק פר"ק 48191-09-11

מונחת בפניי בקשתה של כלל פיננסים לנאמנויות 2007 בע"מ (להלן:"הנאמן") אשר הופקדה כנאמן, המחזיק במניות אותן נתנה חברת דוראה השקעות ופיתוח בע"מ (להלן:"דוראה"), כבטוחה בגין הלוואה שהוענקה לה על ידי חברת פסגות.

המדובר למעשה במניות של חברת אורתם סהר הנדסה אזרחית בע"מ (להלן:"אורתם") אשר דוראה הינה הבעלים שלהן.

המחלוקת, שבפניי, עניינה היחס בין שני הליכים מקבילים . הליכי הסדר נושים שנקטה בהם דוראה מחד גיסא, והליך העמדה לפירעון מיידי ומימוש בטוחות שנקטה בו פסגות מאידך גיסא.

על רקע זה חלוקים הצדדים בדבר פרשנות הסכם הנאמנות שהעביר את המניות לידי כלל והחובות המוטלות על הנאמן לעניין זה. המחלוקת לבשה מימד מוחשי כאשר על הפרק עומדת אסיפה כללית של בעלי מניות באורתם, במסגרתה הצבעה חשובה. דוראה ופסגות חלוקות בדבר אורח ההצבעה ומי מהן זכאית לקבוע אותו ומכאן למעשה הבקשה שבפניי.

עיינתי בעמדת הנאמן והצדדים ולהלן החלטתי;

טרם אגש להכרעה לגופו של עניין, אין אלא להצר על התנהלות העניינים אשר הובילה לכך כי הבקשה הוגשה ימים ספורים טרם ההצבעה.

לא זאת אלא אף זאת; תגובות הצדדים אף שהן הכרחיות להכרעה בבקשה, ולא נכון ולא ראוי להכריע בבקשה בלעדיהן,  הוגשו ברגע האחרון ממש כך שבסופו של יום הגיעה הבקשה על תגובותיה, לשולחני, לאחר המועד בו אמורה הייתה האסיפה להתכנס.

אף אם נפלה, כאמור,  שגגה מסוימת במועדי התגובות שהוקצבו לצדדים בהחלטת הביניים שניתנה בתיק (כאשר אף הוא הוגש כאמור ימים ספורים טרם האסיפה), הרי שהיה על הצדדים להבהיר את המצב ובודאי שלא להתמהמה בהגשת התגובות וזאת באורח אשר הסב להם עצמם נזק.  מי טוב יותר מהצדדים יודע את לוחות הזמנים הנכונים והמדויקים, וראוי היה כי לא יתמהמהו עד "לרגע האחרון", ויגישו תגובותיהם, כך, שיקבלו החלטת בית המשפט, טרם האסיפה.

אלא שהצדדים לא נהגו כך ואין לי אלא להצר על השתלשלות מאורעות זו. הצדדים "השתמשו" בכל פרקי הזמן, ולבית המשפט  לא הותירו דרך אחרת, אלא ליתן החלטתו, לאלתר ובאופן מיידי, עם הגיע התגובות , ללא כל שהות, ואף זאת לאחר שהתקיימה כבר האסיפה.

כך או אחרת נוכח העובדה כי עסקינן במחלוקת עקרונית אשר יכול ותהיה רלוונטית אף להמשך התנהלות הצדדים בנכס המשועבד, מצאתי לנכון להכריע בקצרה לגופה של מחלוקת:

עובדות המקרה ובעיקר המערכת החוזית שבין הצדדים, להבדיל מפרשנותה, אינן שנויות במחלוקת. אין חולק כי סעיף 9ב להסכם בין הצדדים נתן לדוראה ייפוי כוח המאפשר לה להמשיך ולקבוע את אורח הצבעתן של המניות חרף השעבוד. אלא שייפוי כוח זה פוקע מאליו מרגע בו ניתנת על ידי פסגות הודעה של העמדת ההלוואה לפירעון מיידי ואין ספק כי הודעה כזו ניתנה. במצב דברים רגיל ניתן היה לסיים כאן את המחלוקת. אמנם ההסכם אינו קובע דבר לעניין אורח הפעלת זכות ההצבעה מכאן ואילך, אולם נקל לראות שסעיפיו השונים המאפשרים לפסגות לפתוח במימוש ומקנים לה סמכויות רבות הכרוכות בכך, מדברים בעד עצמם. לשון אחר במצב דברים רגיל הייתה פסגות יכולה לפתוח בהליך מהיר למדי של מימוש, ולמעשה להכתיב לנאמן כיצד לפעול במסגרת זו.

אלא מאי? במקביל להליך בו בחרה פסגות, פנתה דוראה להליכי הסדר נושים ואף כי בנסיבות המקרה לא התבקש צו הקפאת הליכים גורף (ואף לא הופקעו כליל סמכויות האורגנים המקוריים של החברה כנהוג בהקפאות הליכים), הרי שהחלטת בית המשפט קובעת במפורש איסור גורף על נושים מובטחים להמשיך בהליכי מימוש בלא אישור מפורש של בית המשפט.

לעניין זה אוסיף; בעוד נושים מובטחים אחרים פנו בבקשות מתאימות, וחלקם אף קיבלו היתר, הרי שפסגות לא עשתה כן ולא הגישה אלא הודעה כללית בדבר עמידה על זכויותיה ומחלוקות שיש לה אל מול החברה.

נוכח דחיפות העניין אקצר ואבהיר; המצב המשפטי שנוצר נוכח ההסכם בין הצדדים והודעת ההעמדה לפירעון מחד גיסא, והקפאת ההליכים החלקית קרי, האיסור על נושים מובטחים להמשיך בהליכי מימוש עצמאיים מאידך גיסא, יצר אכן אי בהירות משפטית.

אי לכך צדק הנאמן בפנייתו לבית המשפט, ואין לי אלא לגבות החלטתו זו ולתמוהה על השגותיה של פסגות בעניין זה. אני מתחזקת בדעתי אף נוכח העובדה כי ההסכם בין הצדדים כולל סעיף מפורש המסמיך את הנאמן, ואף מחייבו, לפנות לבית המשפט במצב של חילוקי דעות ואי בהירות. אין לי אלא לתמוה הכיצד מנסה פסגות בדיעבד להפוך סעיף זה לאות מתה?!

אכן לפסגות טענות כבדות משקל וודאי שזכאית היא להאמין כי היא צודקת בעמדתה, אולם מכאן ועד לטענה המלאכותית כי אין מחלוקת אמיתית רב הדרך, וזאת בלשון המעטה. זאת ועוד, אף לגופם של דברים ובהתעלם מהסעיף דנן, לא ניתן להכחיש כי נוצר מצב בו זכות ההצבעה נפלה בין הכיסאות.

מחד גיסא ייפוי הכוח שניתן לדוראה פקע. מ אידך גיסא נוכח הקפאת הליכי המימוש אין פסגות יכולה ליטול את הנכס המשועבד לרשותה ולנהוג בו מנהג בעלים, ודאי ללא נטילת אישור מוקדם מבית המשפט.

אין צורך להכביר במילים כי אף אחד מהצדדים אינו רוצה ואף אינו טוען למצב בו אין לאיש מהם יכולת להפעיל את זכות ההצבעה וזו מוטלת כאבן שאין לה הופכין.

יוצא כי נוכח שתיקתו של ההסכם, בנקודה זו, הרי  שזכות ההצבעה הינה למעשה "מקרה פרטי"  של שאלת השימוש או הניצול של נכס משועבד בעת הקפאת הליכים. זאת, כאשר נדרשת לא הפעלה שגרתית שלא להפקת רווח שוטף אלא החלטה חשובה על אורח הטיפול בו ועתידו- אשר לשני הצדדים אינטרס לגיטימי לעניין זה.